<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער נ"ו</h1>
<h2>דף לו:</h2>
דין מכירת הקדש ואין בדעתי לדבר על המנחות ועל הנכסים ועל הקרבנות ועל מכירת מעשר שני ועל מה שלוקחים בו ועל פסולי המוקדשים ועל קדשי בדק הבית לפי שאינו נוהג באלו הימים. אבל דעתי למה שאנו צריכים עכשו בזמן הזה כגון מכירת בתי כנסיות והקדש הכנסת ומה שהוא לעניים והדומה לאלו שנוהגים בזמן הזה ואשלים השער בענין תורת בכור לפי שקדושתו נוהגת בזמן הזה. ודע שהקדש הכנסת והקדש העניים ונדבות שמתנדבים לחכמים הדין עליהם בארבעה עניינים. הענין הראשון שמוכרים את ההקדש לצורך דבר שלוקחין בו. הענין השני במה ישלם המכר. הענין השלישי מי הוא שימכור אותו הקדש. הענין הרביעי דין אונאה אם יש בו או לאו. דע שהענין הראשון שהוא לצורך הדבר שמוכרין אותו הוי יודע דמה שהוא לעניים אין מוכרים אותו אלא לצורך מזונותם או למה שהם צריכים ואם אין שם עניים שיחלקו וחוששין עליו פסידא מוכרין אותו ומשמרים את הדמים וכמו כן מה שהוא מן הגבוי לעניים אם רואים שיש במכירתו ריוח כדגרסי' [ב"ב ח' ע"ב] גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמן. אבל מה שהוא מן הכנסיות מוכרים אותו להוצאת הכנסת אם הוצרכו לכך או לקנות בו כנסת אחרת אם נשלם הדבר ביניהם. אבל מה שהוא מוכן מן הקורות ומן האבנים לבנין הכנסת הרי זה מוכר לפדיון שבויים אם אין להם במה יפדו אותם, כדגר' [שם ג' ע"ב] הדירי הורדי שריגי לבני ומתקני כשורי דלמא מתרמי פדיון שבויים ומזבנינן להו ופרקו אי הכי אפילו בנו נמי מזבנינן מקום דירתא לא מזבני אנשי. ודע דכל ב"ה שהוא במדינה או בכפר שהאורחים עוברים שם אינן יכולים למוכרה כל עקר לשום דבר לעולם מחמת חלקן של אותם בני אדם שהן עוברים ושבים ונכנסים בה אבל אם הוא כפר שאין עוברים ושבים נכנסים בה יכולים למוכרה למה שהן רואין ורוצין לפי שהוא שלהן ואין לאחר חלק עמהן ויש על גדולי הדור למוכרה ולקנות בה תיבה לפי שיש בה קדושה יותר מזו של בית הכנסת. ואם הוא ב"ה שהוא לאדם גדול והוא בנאה משלו אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דלא אתו אלא אדעתיה מכירתו מכירה והיכא שמוכרין תיבה אין ראוי שיקחו בה אלא מטפחות שגוללים בהן ס"ת וכמו כן אין ראוי שימכרו מטפחות אלא כדי שיקחו בהן ספרים כגון אלו הספרים שהן עשויין להתלמד ואינן נגללים ואם רוצה למכור ספרים לא יקחו בדמיהם אלא ס"ת שהיא לקהלת מדינה, או לצורך קהלת כפר. ואין ראוי שימכרו אותו ס"ת לא כך ולא כך לשום צורך בעולם (אלא) [ולא] ללקיחת ספרים אחרים ואע"פ שהם חדשים ויפים יותר מזה וכ"ש שאין יכולים למוכרו ללקיחת ספרים ולא לצורך מטפחות מן ספרים ולא לצורך תיבות ולא לכנסיות וכן אינו ראוי למכור ספרים ללקיחת מטפחות לגלול בהן ס"ת וכ"ש ללקיחת תיבות וכ"ש ללקיחת כנסיות וכמו כן מטפחות אין מוכרין אותן ללקיחת תיבות וכל שכן ללקיחת כנסיות וכמו כן תיבה אין ראוי למוכרה ללקיחת כנסיות וכמו כן כנסיות אין ראוי למכור אותן אלא למה שפי'. וכלל דבר זה אין ראוי מכירת הקדשות אלו שפי' אא"כ צריך ליקח בדמיהם מה שהוא קדוש יותר ממנו. וכמו כן מה שישתייר בדמים הללו אין רשאין ליקח באותן מותרות אלא מה שהוא קדוש יותר ממנו. כדגר' [מגילה כ"ה ע"ב] בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו ב"ה, ב"ה לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחים ס"ת, אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו ב"ה, ב"ה לא יקחו את הרחוב, וכן במותריהם. ודע כי הרחוב הזה הוציאו הגמרא שאין בו קדושה. דאמר רבה בר בר חנא אר"י זו דברי ר' מנחם סתימא' אבל ח"א הרחוב אין בו משום קדושה. אבל חשבתי את מקומו כאלו הוא עשוי שיבנה בו ב"ה. ולענין מכירת כנסיות גרסינן [שם כ"ו ע"א] אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן לא שנו אלא ב"ה של כפרים אבל ב"ה של כרכים כיון דמעלמא אתו לה הוי ליה דרבים ולא מצו מזביני ליה. אמר רב אסי וכנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו ליה כיון דאדעתא דידי קאתו לה אי בעינא מזביננא לה. מתיבי א"ר יהודה מעשה בב"ה של טרסיים שהיתה בירושלם שמכרוהו לרבי אלעזר בן עזריה ועשה בה כל צרכו ואמאי דכרכים הוה ההוא בי כנישתא זעירתי הוה ואינהו מדידהו עבדוה. ואמר רבא [שם] האי בי כנישתא זבונה וחלופה שרי אגורה ומשכונה אסור. מ"ט בקדושתיה קיימא ומשתמשי בקדושה ליבני נמי חלופינהו או זבונינהו שרי אוזופינהו אסור. והנ"מ בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. ואמר רבא לא שנו אלא שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר. אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי. וגרסינן נמי [שם] רבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעיה. ולענין מכירת ס"ת גרסינן [שם כ"ז ע"א] אבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן וליקח בו חדש כיון דלא מעלו ליה אסור, או דלמא כיון דליכא עלויה אחרינא שפיר דמי ת"ש אבל מכרו ס"ת לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי מתני' דיעבד כי קמבעיא לן לכתחילה ואסיקנא ת"ש דאמר רבה בר בר חנא אר"י שאמר משום רשב"ג אין מוכרים ס"ת ואפי' ישן ליקח בו חדש התם משום פשיעותא כי קא מבעיא לן דכתיב ומנח לאפרוקי מאי ת"ש דאר"י משום רבי מאיר אין מוכרים ס"ת אלא או ללמוד תורה או לישא אשה הא לתורה מיהא שפיר דמי תלמוד תורה שאני שהתלמוד מביא לידי מעשה, אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה אבל תורה בתורה לא.
הענין השני אם יתקיים המכר. ודע שהמכר מתקיים באמריה לבדה על דרך ידוע והוא שיאמר המוכר הרי זה החפץ קדש ואטול דמיו כבר נתקיים המכר והרי החפץ קדש באותה אמירה בלבד ואע"פ שהגזבר לא משכו והמוכר עדין לא נטל את דמיו אבל אם לא אמר המוכר בזה הלשון לא. אמר בפירוש יהא החפץ הזה קדש אלא שנפל ביניהם שומא בין הגזבר והמוכר והלך המוכר ונטל הדמים מן הגזבר הרי [אין] המוכר הזה יכול לחזור בו ואע"פ שהגזבר הזה עדין לא משך את החפץ אבל יד הקדש על העליונה דכל זמן שנתן את הכסף ולא משך את החפץ הרשות בידו אם רצה יחזיק ואם לאו יניחנו ויחזיר המוכר את דמיו אלא שאין ביד המוכר לחזור מכלום. ועל הדא גרסינן במס' קדושין בפ"ק [כ"ח ע"ב] רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וגרסי' בתוספתא [שם פ"א ה"ז] רשות הגבוה בכסף כיצד גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלים קנה הקדש בכל מקום שהוא אבל הדיוט לא קנה עד שימשוך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד שור זה הקדש בית זה הקדש אפילו הן בסוף העולם קנה ובהדיוט עד שימשוך. (והשער) [והענין] ג' שהזכרנו מי הוא יכול למכור הקדשות מצינו שכל דבר שהוא לרבים כגון כנסיות והקדשות שלהן ומטפחות והדומין לאלו יכולין למכרן שבעה טובי העיר או אפטרופ' שלהם. ונכסי צדקה הוא על ג' עניינים. היכא שנתן הצדקה לעניים סתם הרי גבאי יכול למכור על מה שצוו אותם בעלי הצדקה לחלק לעניים ולשמור מה שיעשו ואין לאותם גבאים שיקחו מאותו חפץ לעצמם כדג' [ב"ב ח' ע"ב] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלקם מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם. והיכא שנתן הצדקה לעניים ידועים שבמקום פלו' הרי אותן עניים יכולים למכור במה שירצו או הם או שלוחם. ומכירת ב"ד מתקיים בשני עניינים הללו היכא שאותן הידועים שנתן להם אינן שם אם יש להם הפסד בדבר ואם צדקה שנתנה לעניים ידועים יכולים למכור כ"ש צדקה שנתנה סתם כדגרסינן [ב"ק ל"ו ע"ב] ההוא גברא דתקע ליה לחבריה שלחה רב טובי בר מתנא קמי רב יוסף סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן ופשטה מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אמר להו ההוא גברא אי פלגא דזוזא היא זילא ביה מילתא ולהוי לעניים אדהכי הדר ביה אמר הבו לי א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניים אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריך פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים. וגר' [מגילה כ"ה ע"ב] נמי אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא בעינן דכיון דכל דאתי אדעתא דידי קאתי כל דבעינא עבידנא ביה ומשום הכי ראוי לריש מתיבתא מכירת נדבת קדש של רבנן דמתיבתא וכל שכן דשאר בני אדם. והענין הרביעי שהזכרנו בדין אונאת מכירת הקדשות מצינו שאין דנין דיני אונאה במכירת הקדשות ואין שם בטול מקח ולא חזרת אונאה בין במה שמוכרים להן בין במה שלוקחים מהן אלא אם יש ריוח לצד ההקדש האונאה הרי היא קדש ואם הריוח לצד הדיוט אין שם בטול מקח ולא חזרת אונאה אבל חייב הוא בידי שמים שכן כתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה הרי יצא הקדש ותנן במתני' [ב"מ נ"ו ע"א] אלו דברים שאין להם אונאה עבדים וקרקעות ושטרות והקדשות.
